כל הזכויות שמורות למשרד עו"ד רמי רובין ושות' 2018

03-9617500

03-9617501

  רחוב משה לוי 11

 (UMI)  מגדל

קומה 6 משרד 604 

ראשון לציון
 

03-9617502

מאמרים

 הכתובה. כדאי לקרוא האותיות הקטנות.

200 זוז לבתולה ו- 100 זוז לגרושה או אלמנה. אבל מעבר לקוריוז יש לכתובה תוקף משפטי חשוב. 

כל זוג שנישא באמצעות הרבנות כדת משה וישראל, יודע שבטקס החופה, בנוכחות קהל המוזמנים והרב המקדש- מוצג לראווה לעיניי מצלמות הוידיאו שטר הכתובה עליו חתם דקות ספורות קודם לכן החתן בנוכחות עדים.

החתן הנרגש, במעמד המיוחד, אינו מתעמק במיוחד בתוכנה של הכתובה, ורק מעטים מסוגלים להבין כל הנאמר בו שכן הוא כתוב כולו בשפה הארמית, שהיא שפת התלמוד.

מה שמעניין את המוזמנים, וגם את הכלה כמובן, הוא מהו הסכום שנקב החתן בשטר הכתובה, אך מעבר לכך מעטים יודעים מהי משמעות הכתובה לאשורה.

מהי איפוא אותה הכתובה, המככבת בכל טקס נישואין?

הכתובה היא מסמך המאגד בתוכו את עיקר ההתחייבויות הממוניות שלוקח על עצמו הבעל במסגרת הנישואין. רבים מן החיובים, על פיהם נתבע הבעל בערכאות (בית משפט, בית דין רבני) הם מכוחם של הכתובה והיא בלבד.

הכתובה כוללת לא רק את חובות הבעל כלפי האישה במהלך הנישואין אלא גם את חובות הבעל עם קץ הנישואין, בין עקב פטירת הבעל.

לפיכך, הכתובה מכילה הוראות המחייבות אף את יורשי הבעל, אם נפטר במהלך הנישואין.
הבעל החותם על הכתובה בנוכחות שני עדים, שאף הם חותמים עליה, והוא מוסרה לאישה תחת החופה. הכתובה חייבת להיות ערוכה לפני החופה כדי שתימסר לכלה לפני ברכות הנישואין.

בשטר הכתובה מקבל על עצמו הבעל את חובת המזונות כלפי אישתו, ללא ציון סכומים, זאת כל עוד היא נשואה לו.

בנוסף הוא מתחייב לשלם לאישה סכומים כספיים הנקובים בכתובה וזאת בגין:

עיקר כתובה ותוספת כתובה; נדוניא; תוספת נדוניא.

סכומים אלה זכאית האישה לקבל עם פקיעת הנישואין, עקב גירושין, או עקב מות הבעל.

מדוע בעצם מחייבים את הבעל בסכומי כסף בשטר הכתובה?

החובה הוטלה ע"י תקנת החכמים במטרה שלא יהא קל בעיני הבעל להוציא האישה (לגרשה), שאם ייפגע בכיסו הוא יחשוב פעמיים לפני שמגרשה.

סכום עיקר בכתובה נקבע עפ"י הגמרא למינימום של 200 זוז לבתולה ומאה זוז לגרושה או לאלמנה. (בערכי היום- 100 זוז שווים כ- 2,000 ₪).

זה מסביר, לאלה שטרחו ועיינו בנוסח הכתובה, מדוע בשטר הכתובה מופיע לפתע מילה כמו: "בתולתא" (= בתולה), או מתרכתא (= מגורשת).

בנוסף לעיקר הכתובה, קיימת תוספת הכתובה. כלומר, סכום כסף שרשאי הבעל להוסיף על עיקר הכתובה. והוא הופך יחד עם עיקר הכתובה לסכום אחד.

בנוסף לנ"ל, מתחייב הבעל על סכום נדוניה, היינו הערכה בכסף של כל אותו רכוש שהאישה הביאה עמה לנישואין, הן במיטלטלין הן במקרקעין והן בכספים מזומנים. סכום מוערך זה הופך להיות חוב של הבעל כלפי האישה עם פקיעת הנישואין.

סכום הנדוניא קרוי גם "נכסי צאן ברזל", שכן הוא משולם בפקיעת הנישואין גם אם ערך הנכסים פחת כך שלאישה יש בטחון חזק ("ברזל") שנכסיה לא יופסדו.

בנוסף לנדוניא קיימת תוספת נדוניא שהיא בד"כ- 1/3 מסכום הנדוניא.

המנהג הוא שהחתן מציין את הנדוניא ואת התוספת, גם אם הכלה ענייה ולא הביאה בפועל דבר.

ישנם שטרי כתובה שאינם מציינים סכום נפרד עבור כל פריט שבכתובה, אלא מציינים סכום אחד גלובלי.

לא פעם נוקבים חתנים נלהבים בסכומי כסף מופרזים בשטר הכתובה (חמישה, עשרה מיליון ₪ הם חזיון לא נדיר)- וזאת מבלי שיבינו כלל את משמעותו של הסכום הנקוב. בבוא עת הפירעון לא תישמע טענת הבעל כי בעת חתימת הכתובה הוא לא ידע על מה חתם, שכן ההלכה היא שחזקה על הבעל, וחזקה זו כמעט אינה ניתנה לסתירה, שהוא ידע והבין על מה חתם. (=דלא כאסמכתא בלשון הכתובה).

מקובל בציבור לחשוב כי הסכומים הנקובים בכתובה הם פורמאליים ושכביכול "לא צריך לשלם". אמת הדבר שכאשר בני הזוג מגיעים להסכמה כי עליהם להתגרש והם חותמים על הסכם גירושין- קיים עפ"י רוב סעיף מפורש בהסכם בו מוותרת האישה על כתובתה ועל תוספת כתובתה עם סידור הגט. משמעות הדבר שהאישה מוותרת על המגיע לה ורק מטעם זה (ויתור)- הבעל פטור מלשלם.

אולם ישנם מקריים לא מעטים, כאשר בני זוג מגיעים למאבק משפטי בבית הדין הרבני, שבית הדין פוסק שעל הבעל לשלם לאישה את מלוא כתובתה אם רצונו בגט. בסיטואציה זו הבעל ישלם כל סכום שנקב בו בשטר הכתובה כתנאי לסידור גט.

רק מחמת אפשרות זו מומלץ לחתנים הנרגשים והנפעמים לנקוב בסכום ריאלי בשטר הכתובה המתאים ליכולתם הכלכלית, שמא יבוא היום בו יידרשו לפרוע את התחייבותם.

הערה: מאמר זה אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו מחליף הצורך בפנייה לעו"ד מומחה בתחום שייבחן כל מקרה לגופו.