סרבן גירושין
איך לאכוף גירושין על סרבנים?
הצורך ברצון טוב וחופשי של שני הצדדים לצורך סידור הגט יוצר אלמנט של סחטנות. לסחיטה צורות שונות: החל בדרישות מופרכות בנושא מזונות וכלה בתביעות רכושיות/כספיות מופרזות.
אחת הבעיות המרכזיות בשיטת המשפט העברי בנושא גירושין, הוא הצורך בהסכמה מלאה של שני בני הזוג לצורך סידור הגט. כל עוד לא נפגשו בני הזוג ביום שנקבע לסידור גט וסידרו את הגט ביניהם- אין גירושין והצדדים עדיין יהיו נשואים זה לזה.
כידוע הדין הדתי הוא חוק המדינה בכל הקשור לנישואין וגירושין של יהודים בישראל תושבי הארץ ואזרחיה. על כן, יהודים שנישאו כדת משה וישראל ובחופה ובקידושין- יכולים להתגרש אך ורק בכפוף לדין הדתי. אין דרך אחרת לגירושין אלא ע"י סידור הגט.
נישואין אזרחיים
גם אם הצדדים נישאו בנישואין אזרחיים בחו"ל (כגון: נישואי קפריסין, נישואי פרגוואי, נישואי מקסיקו), ונרשמו כנשואים בישראל, הרי שהגירושין מתבצעים בפועל בבתי הדין הרבניים. בית הדין הרבני אינו מכיר בתוקפם של נישואין אזרחיים מבחינת ההלכה, ועל כן הוא מוסמך לתת פסק דין שקשר הנישואין הותר אף ללא צורך בסידור גט. באותם מקרים בהם הנישואין האזרחיים נעשו מחמת מגבלה הלכתית להינשא כדמו"י (כגון כהן וגרושה) כי אז בית הדין ייקבע כי הנישואין תופסים, אולם הצדדים חייבים להתגרש בגט לחומרא. בכל הקשור לנושאים הכרוכים בגירושין כגון: מזונות אישה, זכויות ברכוש וכיוב"ז, יש להגיש תביעות אלה אך ורק בבית המשפט למשפחה, הדן בהן עפ"י עילות חוזיות/צפיות/יושר בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון. ודוק: בית הדין הרבני אינו מכיר בקיומם של זכויות הצומחות מנישואין שאינם עפ"י ההלכה.
במקרה של זוג מעורב (כגון נוצרי ומוסלמית)- התרת קשר הנישואין תהא ע"י החלטה שיפוטית של ערכאה אליה הפנה סגן נשיא בית המשפט למשפחה. קיים יתרון עצום באותם מקרים בהם בית המשפט יכול בהחלטה אחת להתיר קשר של נישואין. עפ"י שיטה זו עצם התרת קשר הנישואין נתונה בידיו של בית המשפט ולא של הצדדים. גם במקרים אלה, ובהיעדר הסכמה, ההחלטה להתיר את קשר הנישואין חייבת להתבסס על עילה מאותו הדין החל על הצדדים במקום בו ערכו את טקס הנישואין. ברם, רק קבוצות חריגות של נשואים מעורבים "מתגרשות" בשיטה מתקדמת זו. רוב רובנו נשואים ברבנות כדמו"י ועל כן רק סידור הגט יכול להביא לידי גירושין.
הצורך ברצון טוב וחופשי של שני הצדדים לצורך סידור הגט יוצר אלמנט של סחטנות. ישנם לא מעט מקרים בהם עניין הגט משמש את הצד הפחות מעוניין בגט לסחוט את הצד הרוצה בכך. הסחיטה יכולה לקבל צורות שונות ומשונות: החל בדרישה מופרכת להפחתת/הגדלת מזונות הקטינים הרבה מעבר למקובל, וכלה בדרישות לוויתורים מפליגים על רכוש/זכויות. יש ודרישות אלה מתקבלות והכניעה מתפרשת כ"מחיר החופש". אני ממליץ לכל צד המרגיש נסחט לעמוד על מלוא זכויותיו ולא לוותר. אמת הדבר שההתעקשות יוצרת סחבת וההליכים המשפטיים נמשכים עקב כך, אולם בסופו של דבר אין כל הצדקה לוותר על זכויות המגיעות עפ"י דין רק משום שאת/ה מעוניין להתגרש. הניסיון מלמד שהזמן מרפא (כמעט) את הכל- גם בתחום הגירושין. הרבה בעיות קשות נפתרות מאליהן בחלוף הזמן, והצדדים מבינים כי בסיטואציות זוגיות קשות- פירוד וגירושין הוא הפתרון הטוב ביותר לשני הצדדים גם יחד. ברם, גם אם מתברר כי חלוף הזמן לא פתר את בעיות הגירושין- הערכאות המשפטיות יכולות להביא לפתרון של ממש.
בניגוד למה שמקובל לחשוב, בית הדין הרבני עושה מאמץ רב לפתור תיקי גירושין קשים וסבוכים הנמשכים שנים רבות. כאשר מוגשת תביעת גירושין לבית הדין, ומוכחת עילת גירושין, בית הדין מוסמך להוציא פסק דין לחיוב בגירושין. עצם החיוב כשלעצמו אינו גורם לצדדים להתגרש. עדיין נדרש אקט סידור הגט כדי שאלה ייחשבו גרושים.
מה עושים כאשר הצד המחויב בגירושין מסרב לסדר הגט?
לכאורה, ללא רצון טוב וחופשי בסידור הגט לא יהיו גירושין חרף האמור בפסק הדין. בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג-1953 הוסמך בית הדין הרבני לצורך כפיית גט לצוות על מאסרו של סרבן הגט לתקופה קצובה (יש צורך באישור היועץ המשפטי לממשלה). הסמכה דומה קיימת גם בחוק בתי הדין הדתיים (כפייה וציות)-1956.
המקרה המפורסם ביותר של סרבן גט שנאסר בשל סירובו לגרש את אישתו, ובילה שנים רבות בשל כך בבית האסורים (עד יום מותו), הוא של אדם עקשן בשם יחיא, אשר הודיע כי אישתו תותר ממנו רק כשימות (וכך היה!!). בעבר בית הדין הרבני עשה שימוש בפועל בסמכויות הנתונות לו עפ"י חוק, לצורך אכיפת גט על סרבנים, רק לעיתים נדירות ובעיותיהן של עגונות רבות לא נפתרו. לפיכך הוחק בשנת 1995 החוק הקרוי: חוק בתי הדין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) (הוראת שעה)- התשנ"ה-1995. חוק זה נחקק במקור לתקופת ניסיון של 4 שנים בלבד ותקופה זו הוארכה בהמשך ללא הגבלה. עפ"י חוק זה מוסמך בית הדין הרבני ליתן כנגד סרבן גט "צו הגבלה", שמשמעותו הטלת הסנקציות העיקריות הבאות: איסור יציאה מהארץ, איסור הנפקת דרכון ישראלי, איסור חידוש רישיון נהיגה, שלילת רישיון מקצועי (כגון עו"ד/רו"ח), שלילת רישיון לעסק, הגבלה בפתיחת חשבון בנק ומשיכת שיקים (כאילו היה לקוח מוגבל בבנק כמשמעו בחוק שיקים ללא כיסוי). משך צו ההגבלה ותנאיו נקבעים עפ"י שיקול דעתו המלא של בית הדין הרבני. מכאן שבית הדין יכול להעמיד את צו ההגבלה בתוקף למשך כל הזמן שסרבן הגט עומד בסירובו.
בית הדין גם מוסמך, עפ"י חוק זה, ליתן צו הגבלה על דרך של מאסר כפייה לצורך ציות לפסק הדין לגירושין. תקופת מאסר הכפייה יכול ותגיע במצטבר עד 10 שנות מאסר. לאחרונה קבע כב' בית המשפט העליון בפסק דין תקדימי כי ריצוי מלוא 10 שנות מאסר ע"י סרבן הגט אינן מונעות מבית הדין הרבני להמשיך לאסור אותו לתקופות נוספות, עפ"י חוקים אחרים בהם הוסמך, עד אשר יסדר את הגט.
אין ספק כי מדובר בסנקציות חמורות ביותר, המופעלות כנגד סרבן גט, ואשר יש בהן כדי להביא את סרבן הגט העקשן ביותר לומר: "רוצה אני"!!.
החוק הנ"ל (האחרון) נכנס לתוקף רק לאחר שתוכנן ונבחן היטב ע"י נציגי הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים. הסנקציות הקשות הכלולות בחוק אושרו ע"י כל הגורמים ההלכתיים ככאלה שאין בהם כדי לפסול את תוקפו של הגט לכשיינתן. (דהיינו, אינן בכלל סנקציה הפוסלת גט).
ודוק: החוק הנ"ל אינו מבחין בין גבר לאישה. הוא חל גם על נשים המסרבות לכבד פסק דין לחיוב בגירושין.
הערה: מאמר זה אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו מחליף הצורך בפנייה לעו"ד מומחה בתחום שייבחן כל מקרה לגופו.