עוד מאמרים:

אחד הנושאים השכיחים ביותר בדיני אישות, הוא מזונות לאישה.

החיוב של הבעל במזונות האישה, נובע מהכתובה עליה חתם הבעל במעמד חופה וקידושין, שם התחייב לדאוג לכל צרכיה ומחסורה של אשתו לעתיד.

בדומה למזונות ילדים, גם מזונות אישה כוללים בחובם לא רק כלכלה, אלא גם ביגוד, הנעלה, הוצאות ריפוי.

אולם בשונה ממזונות ילדים, קיימים מרכיבים ייחודיים נוספים כמו: קוסמטיקה, מספרה, בילוי, וצרכים נשיים ייחודיים.

אין פלא כי מזונות האישה יכולים לטפס לאלפי ₪ בחודש, ובמקרים מסויימים לעשרות אלפי ₪ לחודש.

הקריטריון הקובע הינו: רמת החיים אליה הורגלה האישה בתקופה שקדמה לסכסוך, וכושר השתכרות הבעל.

לפיכך, ובשונה ממזונות הילדים הנקבעים ע"פ קריטריונים אחידים, מזונות האישה משתנים מאוד וגמישים מאוד- בהתאם לרמות החיים של בני הזוג.

ההלכה של "עולה עימו ואינה יורדת" היא בסיס הדין שעל הבעל לשמור על אותה רמת חיים אליה הורגלה האישה, ואינו יכול, עקב משבר, להורידה מרמת חיים זו ע"י שלילת הוצאות שהוציאה בעבר.

לדוגמא: אם אישה החזיקה רכב והבעל היה מממן לה את כל הוצאות הרכב: טסט, ביטוח, דלק וכו', הוא אינו יכול מחמת סכסוך הגירושין לומר לה: אני מפסיק לממן אותך. שאי בהוצאות אלה בעצמך.

הלכה זו, במידה רבה, לא הוגנת כלפי הבעל, שהרי הבעל היה מוכן לתת לאשתו "עד חצי המלכות" כל עוד פרחה האהבה, אולם משפרץ סכסוך הגירושין וגאתה האיבה בין הצדדים- מדוע לחייב הבעל כבימים ימימה? מזונות האישה הגבוהים בצירוף העובדה כי אישה זכאית למזונותיה רק כל עוד היא נשואה לבעלה (שהרי עם ביצוע הגט נותק הקשר המשפטי בין הבעל והאישה ומזונות האישה בטלים אוטומטית) הובילו לכך שסוגיית מזונות האישה הפכה לקלף חשוב ביותר במאבק הגירושין.         
במה דברים אמורים? אם הבעל מסרב להתגרש, בעוד שהאישה מאוד מעוניינת, תביעת מזונות אישה היא כורח המציאות. כל עוד הבעל מסרב להתגרש, הוא משלם על כך בכיסו בממון רב (מזונות) מידי חודש בחודשו. אם ירצה להפסיק החיוב השוטף כל שיצטרך הוא לסדר את הגט לאישה- והמזונות יתבטלו.

לשון אחר: חיוב מזונות האישה הינו קטליזטור (מאיץ) כנגד הבעל למתן גט.

מצד שני, ובמקרים מסוימים, חיוב גבוה מידי של מזונות עודד דווקא את האישה לעכב את הגט בכדי להמשיך ולשלשל מזונות לכיסה לאורך זמן.

לא כל בעל חייב מזונות לאשתו

הדין קובע כי אישה נשואה זכאית למזונותיה רק במידה והיא סמוכה על שולחן בעלה.
אם האישה החליטה לעזוב את דירת המגורים ולעבור לגור במקום אחר, בעלה פטור ממזונותיה שכן היא נחשבת "מורדת" או "מעין מורדת", אולם, וכאן בא דין חשוב ושימושי, אם האישה מצליחה להוכיח כי עזיבת הבית הייתה מסיבה מוצדקת- מזונותיה אינם נשללים, והיא תמשיך לקבלם גם כשאינה חיה ע"ח בעלה. נשאלת השאלה מהי סיבה מוצדקת (=אמתלא מבוררת) לעזיבתה?

פסיקת המשפט העליון באה מאוד לקראת האישה בנקודה זו.

נפסק כי משקל ההוכחה המוטל על האישה להצדיק את עזיבתה הוא "קל כנוצה". די אם האישה מראה כי היו בבית סכסוכים חוזרים ונשנים, או שהייתה בבית אלימות מילולית, או התעמרות נפשית, כדי שהיא לא תפסיד את מזונותיה בעזיבתה.       
נראה כי רק במקרה והעזיבה הייתה מרצון חופשי של האישה, שאינה קשורה בהתנהגות רעה של הבעל- היא תפסיד את מזונותיה. (לדוגמא: התאהבה בגבר אחר ועזבה את הבית).

ישנם מצבים  בהם האישה חיה עם בעלה ובכל זאת, בעלה לא חייב במזונותיה.

המקרה הנפוץ ביותר הוא כאשר האישה עובדת ומשתכרת למחייתה ומרוויחה סכומים שיש בהם כדי למלא אחר כל צרכיה (אולם אם מרוויחה סכום נמוך יצטרך הבעל להשלים את מזונותיה).

בעבר, נשים רבות שהיו מורגלות לעבוד במשך שנים, והסתכסכו עם הבעל- הפסיקו את עבודתן והשתכרותן רק לצורך הגשת תביעת מזונות. השיקול היה פשוט, אם בעלי יחויב ע"י ביהמ"ש למלא מזונותיי, בשביל מה לי לעבוד?

בתי המשפט קלטו את "התרגיל" שחזר על עצמו והתפתחה פסיקה בבהמ"ש העליון בשנות ה-90 שקבעה שאם אישה בריאה בגופה ובנפשה ובכוחה לצאת לעבוד- יחושב כושר השתכרותה, כאילו עבדה בפועל, בחישוב מזונותיה. (באחד מפסקי דין חשובים אלה בפרשת אברהם- היה לח"מ הכבוד לייצג את המערער בבית המשפט העליון).

נראה כי המקרה הקלאסי ליישום פסיקה זו הוא כאשר האישה ללא ילדים ובכל זאת יושבת בבית באפס מעשה ואינה משתכרת תוך פזילה להליכי הגירושין.

גם במקרה ולאישה יש הכנסות ממקורות שהם לא מהעבודה כגון: מהשכרת נכסים, יהא הבעל פטור ממזונותיה ובלבד שההכנסות אלה ממלאות את כל מחסורה.

הכנסות מנכס מכנים: "פירות נכסי מילוג" והם ע"פ ההלכה שייכים במלואם לבעל (ולכן מתקזזים כנגד חיוב המזונות).

מקרה אחר בו הבעל פטור ממזונות האישה הוא כאשר הוא מצליח להוכיח כי אישתו היא "מורדת" מתשמיש המיטה ו/או ממלאכות הבית, או שזנתה תחתיו עם גבר אחר.   

הערה: מאמר זה אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו מחליף הצורך בפנייה לעו"ד מומחה בתחום שייבחן כל מקרה לגופו.